<h1>ראבי"ה סימנים תתפ"ג—תתפ"ה</h1>
<h2>דף ל.</h2>
גרסינן בפרק מקום שנהגו [נ"ד ע"ב] אמר רבי אלעזר אסור לאדם שיושיט אצבעו במים בתשעה באב כדרך שאסור ביום הכיפורים. גרסינן בפרק יום הכיפורים [ע"ח ע"א] מטפחת היתה לרבי יהושע בן לוי ערב יום הכיפורים וכו' ערב תשעה באב שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים ולמחר מעבירה על פניו [ידיו ורגליו] ואינו חושש, אבל מטונף שרי לרחוץ גם ביום הכיפורים וגם בתשעה באב, כדפרישית לעיל. ובירושלמי פרק קמא דתענית [ה"ו] ובפרק בתרא דיומא [ה"א] גרסינן רבי יונה תרי מרטוטה ויהיב לה תחת כידה, ואתשעה באב [ואיום הכיפורים] קאי. תני היה הולך אצל רבו עובר במים ובנהר ואינו חושש [נטנפו] רגליו [מטבילן] במים [ו]אינו חושש הורה רבי בא [בבא] מן הדרך והיו רגליו קהות עליו שמותר לרחצם במים. תני אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל וכשיבאו לעיר חולץ [וכן] בתשעה באב וכן בתענית ציבור. בפרק קמא פירשתי להך מילתא שפיר טפי. ונראה לי שבזמן הזה שאנו דרים בין הגוים שאינן צריכין לחלוץ אלא כשנכנס לבית הכנסת ברחוב הקהל. וכן אין (אנו) חייבין בכפית המטה בתשעה באב, כשאר מטות שבבית, ולית הילכתא כרבי יהודה דמחייב בתשעה באב בכפיית המטה, דהכי פסק רבא כתנא קמא [ל' ע"ב] דכל אדם פטור אף על פי שאינו עוברות ומיניקות. [וקיימא לן [מו"ק כ"ז ע"א] דאבל לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מיטות שיש לו בבית ואפילו מטה המיוחדת לכלים]. ובזמן הזה אפילו אבל לא מיחייב אפילו בכפיית [מטתו]. וגרסינן בירושלמי דמועד קטן [פ"ג ה"ה] תני הדר בפונדק, מקום שישראל וגוים דרים שם, אין מחייבין אותו בכפיית המטה [דלא] לימרין חרש הוא, פירוש מכשף. ודכותיה קאמר פלימון בפרק קמא דפסחים [ח' ע"ב] גבי חור שבין ישראל לגוי [שאין צריך בדיקה מפני הסכנה]. (וקיימא לן באבל לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בבית ואפי' מטה המיוחדת לכלים ויש ניחוש בדבר) ולנו יש שפחות וגויות וגם רגילין הגוים לצאת ולבוא בבתי ישראל [ויאמרו יש ניחוש בדבר].
